ההיסטוריה של הביקיני, בגד ים שני חלקים והקשר שלו למלחמת העולם השנייה מרתקת למדי.
לפניכם סקירה קצרה:
במהלך מלחמת העולם השנייה, קיצוב בדים יושם במדינות רבות, כולל ארצות הברית ומדינות אירופה. עם משאבים שהופנו למאמץ המלחמתי, היו מגבלות על כמות הבד הזמינה לייצור בגדים אזרחיים. המחסור הזה בחומרים הוביל לעיצוב ולפופולריות של הביקיני.
הביקיני, כפי שאנו מכירים אותו היום, הומצא על ידי המהנדס הצרפתי לואי רארד ב-1946, ממש לאחר תום מלחמת העולם השנייה. רארד קרא לבגד הים על שם ביקיני אטול, אי באוקיינוס השקט שבו ערכה ארצות הברית ניסויים גרעיניים מוקדם יותר באותה שנה. בחירת השם שיקפה את ההשפעה הנפיצה שהוא קיווה שתהיה לעיצוב על עולם האופנה.
הביקיני של רארד היה מהפכני לתקופתו. הוא כלל רק 30 אינצ'ים רבועים (194 ס"מ רבוע) של בד, מה שהפך אותו לקטן וחושפני משמעותית מבגדי ים טיפוסיים של התקופה. עם זאת, בשל המחסור בבדים בזמן המלחמה, העיצוב המינימליסטי של הביקיני היה לא רק נועז אלא גם פרקטי.
בתחילה, הביקיני נתקל בהתנגדות מצד חברות שמרניות ומעצבי אופנה שראו אותו שערורייתי מדי. עם זאת, עם הזמן הוא צבר פופולריות, במיוחד בקרב נשים צעירות המחפשות שחרור וחופש בבחירות האופנתיות שלהן. כוכבות אייקוניות כמו בריז'יט בארדו ומרלין מונרו עזרו לפופולריות של הביקיני, וביצרו עוד יותר את מעמדו כסמל להעצמה נשית ומודרניות.
לסיכום, מקורותיו של הביקיני שזורים במחסור הבדים של מלחמת העולם השנייה. למרות ההתנגדות הראשונית, הביקיני התגלה כהצהרה אופנתית נועזת ואייקונית שממשיך לעצב את מגמות בגדי ים עד היום.
